הפיד שלי מלא- בפחד, בתחושת חוסר אונים , תסכול וזעם החדשות שלי מלאות בגזירות חדשות, איומים וחוקים לא הגיוניים האנשים שאני פוגשת- מלאי חשש, חוסר וודאות, יאוש וכעס.
זמן ארוך אני שותקת, מתוך העיקרון שמנחה אותי שמה שאמקד בו את תשומת ליבי יגדל, ושאם גם אני אכתוב על החושך, אעצים את הנוכחות שלו, אבל אני לא יכולה יותר לשתוק-
כי כשמציאות כבר מתגשמת ומתקיימת סביבנו, כשהיא מורכבת מכל כך הרבה תודעות מחוברות, חרדות ורוטטות כעס, כשהמציאות הזו מפלגת אותנו וקורעת מבפנים, ומריבה ואי הסכמה מעצימים עוד את האנרגיה הזו- העוצמות שלנו לבד לא יכולות לשנות אותה, רק עבודה של אחדות יכולה לעזור,
והגיע הזמן- לדבר על החושך.
כשהחושך גובר, והפחד עולה בימים האלו, הכי חשוב, לזכור להיות אור להתמקד באור ולהפיץ אור:
בחמלה
באהבה
בהקשבה
בלב רחב.
כן, לצד זה יש גם מאבק על החופש שלנו וזכויות האדם שלנו, מאבק שצריך לנצח בו וכבר לא יעזור לא להסתכל ולשים מיקוד במשהו אחר -
זה כבר התגשם, זה כבר כאן, וזה מתרחש וקורה ממש מול העיניים. אבל הדרך לנצח היא לא המיקוד בחושך והגברת האלימות - היא לא הפצת חדשות החושך עוד ועוד, לא בויכוח ולא בכפיית דעה- הדרך לנצח היא בהגברת האור .
וכמה העבודה הזו קשה עבורנו עכשיו, כשאנחנו מאוכזבים מהנתיב הזה שלפתע עלו עליו חיינו, מפחדים, מתוסכלים, מבולבלים... כמה קל לנו ליפול למחשבות החרדה ולשיח הקודר- וכמה תעצומות נפש צריך בשביל לבחור את התדר הנכון, כשהכל סביבנו מוצף בתדרים נמוכים. כולנו חווים את התדרים הנמוכים האלו כי הם מאוד נוכחים וחיים סביבנו, מייצרים דאגה ומשתקפים בהמון פרוסות מציאות- חברתית, רגשית, כלכלית, בריאותית, תעסוקתית- וכשאנחנו נשאבים לשם-
אנחנו שוכחים את כל מה שלמדנו וכל מה שאנחנו יודעים, אנחנו מאבדים את הכוחות שלנו, אנחנו הופכים לנטולי יכולת לשנות ולברוא את המציאות שלנו והכי גרוע- אנחנו מאבדים את הזהות שלנו ושוכחים מי אנחנו:
ישויות אור נפלאות שהגיעו לכאן להתנסות של גדילה,
ישויות שחוות חיים במימד הפיזי, כמו במשחק מופלא,
שיש להן כוחות בריאה והשפעה, וזויות הסתכלות רחבות ועמוקות
ושעוברות עכשיו שיעור חיים מכונן:
להיות אור בתוך החושך. לכבד את עצמנו ואת כוחותנו מאוד. ולהיזכר - אנחנו ישויות בוראות מציאות, אנחנו בעלות יכולת לייצר מציאות אחרת.
ותכלס מה זה אומר?
ברמה הגופנית - להיות קשובים לגוף, לצרכים שלו, לטפל בו ולהרגיע ולפנק אותו- כי הוא הכלי הנפלא שמסיע אותנו בסערה. ברמה הרגשית- לדבר לעצמנו, להכיל את הפחדים שלנו, לנחם את עצמנו במילים טובות ובתקוות ולהתנחם באהובנו. ברמה הרוחנית- לבחור כל יום, לעשות משהו קטן, שירים לנו את התדר. שימלא אותנו בתקווה או בהשראה. זה יכול להיות ריקוד, או שיחה או מדיטציה או יצירה. כל דבר שהוא שיחבר אותנו לטוב ולעצמנו. וברמה הפרקטית - לעשות מעשה שיהדהד ושיביא חמלה או אהבה לעולם- תרומה, עזרה, מילה אוהבת, השכנת שלום בין הרבים, חיבוק של אכפתיות למי שצריך, שתילה של פרח, כתיבה של מילים יפות.
הלחץ אמיתי אני יודעת, המון אנשים מתמודדים עכשיו עם קשיים ממשיים לגמרי. ועדיין- יש לנו בחירה. הדברים מתרחשים כרגע- אין לנו אפשרות לשנות אותם עצמם, כי הם כבר התהוו במציאות שלנו, אבל יש לנו אפשרות, באמצעות עבודה פנימית חזקה,לשנות את התגובה שלנו אליהם ועל ידי כך ליצור עתיד טוב יותר.
וכן כנראה שעוד מעט יגיע זמן שבו נידרש לפעולה... זו לא קריאה לפאסיביות ולא לויתור ולא להסכמה, כל אחד יפעל מהמקום ומהתחום שהוא צריך להיות בו ויודע לפעול מתוכו- אבל בואו נגיע לפעולה הזו כשאנחנו חדורי אמונה, אהבה, בחירה בחיים ובאור ובטוב, מאוחדים ברצון לבניה מחודשת ויצירה, ולא מונעים מחרדה ואימה ולחץ. נגיע לשם כשאנחנו זוכרים מי ומה אנחנו ומה הכוחות שיש לנו בעולם מה היכולת שלנו להשפיע ולשנות, מתוך המיקוד החיובי שלנו ולא מתוך התסריטים מעוררי האימה.
אז מזמנת לי פיד יותר שליו וחדשות יותר טובות, מזמנת לי חופש, ואפשרויות, ונשימה ורגיעה, מזמנת לכולנו כעם את החיים השלווים והטובים שמגיעים לנו, ומחזיקה תדר של שפע, אחדות, אהבה ותקווה.
מי איתי? תמונה: pinterest
