איך לשמור על משקפיים ורודים מול מציאות קשוחה

בשבועות האחרונים אני שומעת שוב ושוב את אותה שאלה, איך אנחנו אמורות להביט דרך "משקפיים ורודים", לשמור על תדר גבוה ולזמן מציאות חיובית ומאירה, בזמן שהחיים סביבנו משקפים לנו כל כך הרבה בעיות, קשיים, אכזבות, החדשות קשות ...

מה קורה לנו ואיפה כל ההתפתחות, והרוחניות, והצעדים שעשתה האנושות בדרך להארה והתקדמות?

המון שאלות, לב כואב ובעיקר-בלבול.

אז בואו נזכר, קודם כל, שכולנו כאן על נתיב ההתפתחות הנשמתית שלנו, כל אחד ואחת בנפרד, וכולנו יחד כמארג של נשמות בעולם הפיזי. וגם, שהלימוד במרחב הפיזי בנוי על ניגודיות.

למה הכוונה?

כשאני חווה קושי, או צער או פחד, סימן שהנשמה הגבוהה שלי מאותתת לי- ירדת מהנתיב, חזרי בבקשה חזרה- בדיוק כמו הצפצוף הזה של הווייז, שאנחנו שומעות כשטעינו בפניה, כך גם רגש נמוך, אכזבה או כאב מראים לנו- אנחנו לא במקום שבו אנחנו צריכות ורוצות להיות, (כיחידות, וכעם) חשבו מסלול מחדש.

וברקע- ימי בין המצרים. שיקוף מדוייק למה שקורה עכשיו- ימי אבל לעם היהודי, שנאת חינם ופילוג, שהביאה ומביאה לחורבן הבית, הפנימי והחיצוני.

חורבן הבית השני, הייתה שעתם הקשה ביותר של עם ישראל, שעה בה הובסנו על ידי אוייב ואיבדנו את כל מה שעמלנו למענו ויצרנו במשך שנים.

אך במפתיע, לצד החורבן הייתה זו גם שעה מרגשת, שלא תאמן, שבה נולדה תקווה חדשה! דווקא בשעה הקשה הזו, מצא העם מחדש מתוך ההריסות עוצמה חדשה ברמה הגבוהה ביותר.

חורבן הבית היה רגע הולדת המשיח, שמייצג חסד ושלום והרמוניה, רגע המצאת השכינה, שמסמלת שמירה ונחמה, ולידת מושג הגאולה- שהיא תקווה, נצחון הרוח על החומר, אמונה.

העם לא הסכים להיכנע לגורל שהמציאות הקשה הכתיבה, לא נכנע להלקאה עצמית ולקורבנות, אלא גייס את כל כוח הרצון למצוא ברגע המשבר הקשה ביותר, את האור הגבוה ביותר.

בהתרסה, באומץ, יצר העם בעיני רוחו מציאות מדומה, בה יש לו חזון, ותקווה, ישועה ומשיח וגאולה, חזון של עולם חלופי למה שקורה במציאות הפיזית ברגע זה, דימוי מילולי ומחשבתי לתקוות הלב, להנחיית הנשמה.

ואנחנו? אנחנו ממש באותו השיעור.

תחושת החורבן, האסונות, החדשות האיומות- הם כאן כדי לעורר אותנו, לעורר כל נשמה ונשמה , (בעם שלנו ועל הפלנטה כולה) לא לברוח, (גם באמריקה ובאירופה יש אלימות, וקשיים וטרור, השיעור פשוט יחזור בפנים אחרים), לא ליפול לייאוש ולצער. להביט פנימה והחוצה באומץ וביושר, ולהחליט שאנחנו חוזות לנו עתיד אחר.

בחינוך, בתרבות, בחמלה, בשמירת המוסר, ויוצרות לנו בית פנימי וחיצוני של כבוד ונימוס ואהבת אדם, בהכלה ובחירה בראיית הטוב ❤

לא צריך לצאת למסע פוליטי או להפוך עולמות, רק לדבר קצת יותר יפה אחד לשני, לנהוג בכביש כאילו בכל מכונית אחרת נוהגת אחותנו הקטנה והחמודה, לפנות בנימוס, בהבנה ובכבוד לפקידה או לרופאה שעובדות כל יום וכל היום מול הרבה אנשים שלעיתים חסרי סבלנות.

לחשוב מה הדבר,קטן כגדול, שאני יכולה לתרום לקהילה (זה יכול להיות חלוקה של מצרכי מזון בחגים או התנדבות בוועד של הגן או קניית כוס לימונדה מילדים שמוכרים בגן המשחקים השכונתיאו בעצם כל דבר של עשייה ונתינה, כל אחד ואחת לפי יכולתו)

לחייך. הרבה! (רואה החשבון שלי בדק עבורי את זה לאחרונה מול שלטונות המס והתברר שזה עדיין בחינם וללא מס).

לחבק, להאזין, להיות אור.

לזכור, שכל חוויה מגיעה על מנת ללמדנו, כיצד להאיר עוד אהבה בליבנו. וכיצד להביא אותה החוצה לעולמנו.

בכל פעם שאנחנו נופלות לייאוש, לקורבנות ולחוסר תקווה- החושך מנצח עוד קצת.

רק אהבה מביאה אהבה. במקום מואר אין חושך.

זכרו שאתן על נתיב האור הנשמתי והכללי שהיקום התווה עבורכן, ושככל שהניגודיות עולה, כך גם רמת הריפוי והאור.

עוד קצת, נשמה יקרה, נחמי נחמי אהובה, תכף - זמן לאהבה.

הציור של Anne Nye, Beauty Through Her Seasons

#אהבה #משקפייםורודים #חשיבהחיובית